לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה שינוי בדרך החשיבה שלנו.
במהלך שנות העבודה שלי עם בני נוער, בתקופה הכי סוערת בחייהם, היו רגעים שזה הרגיש כמו קרב תרנגולות. היו זמנים בהם רציתי שיהיה לי קל יותר, שיפסיקו להתנגד לכל דבר ושינסו להקשיב לי.
כל הורה, מבין שברגע שהילד או הילדה שלו הופכים למתבגרים, זה כאילו נולדת דמות אחרת בבית- כזו שלא ציפיתם לה ושאין לכם מושג איך להתמודד איתה. יש אמירה מוכרת שטוענת "אל תילחם בהם, פשוט תצטרף אליהם". כדי להבין, לכבד ולאהוב אותם כמו שהם היו רוצים שתעשו, תצטרכו לצאת מהבועה ולעמוד לצידם בשנים הכי סוערות שלהם ולהתמודד- יחד.
המתבגר שלכם לא עושה לכם חיים קשים, הוא פשוט עובר תקופה קשה.
ידוע שבני נוער חווים תקופה מורכבת ולחוצה. מבחנים, מחשבות על העתיד, אומרים להם כל הזמן מה לעשות ואיך לעשות ולכן יש סיכויים גבוהים שהם יעבירו את התסכולים, הדאגות והחרדות שלהם ישירות אליכם- סוכנות הביטוח שלהם.
אם רק תוכלו להיות אמפתיים, לדמיין את עצמכם בנעליים שלהם, אולי תוכלו לראות דרך העדשה שלכם שהם לא מתכוונים לעשות דווקא ולהרתיח אתכם, אלא שהם במצוקה אמיתית ומבקשים עזרה.
מערכת היחסים שלכם עם המתבגרים צריכה להיות משותפת, לפעול יחד איתם ולא נגדם. ככל שאתם תקשו עליהם, כך יהיה להם יותר קשה. דברו איתם בגובה העיניים, תקשיבו באופן אמיתי למה שהם אומרים, למה שהם מבקשים ונסו להבין את נקודת המבט שלהם.
אני אולי לא יוכל לשלוט על הרגשות והתגובות של המתבגר/ת שלי, אני כן יוכל לשלוט על שלי.
בני נוער מתקשים לשלוט ברגשות שלהם, מצבי הרוח שלהם משתנים במהירות, זה יכול להגיע מציון לא טוב שקיבלו, רבו עם חבר/ה או שהדופמין שלהם עובד 24/7. הכי חשוב זה לתת להם את החופש להיות במצב רוח או להגזים בתגובות שלהם (זיכרו שבגיל ההתבגרות הכל מוגזם וקיצוני) אבל אם תשתפו פעולה עם רכבת ההרים הרגשית שלהם, זה לא ישרת אתכם ובטח שלא אותם.
לכן, נסו לתמוך ולהיות לצידם. שלטו על הרגשות והתגובות שלכם. אם תרצו שהמתבגרים ילמדו לנהל ולווסת את הרגשות והתגובות שלהם, תצטרכו לעשות קודם עבודה עם עצמכם.
מוח של מתבגרים שונה ממוח של מבוגרים.
אם הייתי מדמה מוח של מתבגר לחלה מתוקה שיש בה את כל המרכיבים הנכונים, וצריך לתת לה לתפוח, ללוש שוב את הבצק ולהניח לתפיחה נוספת ורק אז להיות בתנור 20 דקות, אז כרגע המוח שלהם רק בשלב התפיחה הראשונית. המוח שלהם עוד לא בשל. על המצח שלהם אפשר לתלות שלט: "זהירות, אתר בנייה." מהסיבה שהם עדיין בונים את המוח שלהם, יש שם בלאגן וכל מיני תאים שנמחקים בלי שליטתם, יש תשתיות לחשמל אבל החשמל לא פועל נכון ואז קורים כמה דברים: יש שינויים במצבי הרוח, הכל מאוד דרמטי, שחור או לבן. או שאני הכי אוהב בעולם, או שאני הכי שונא בעולם, או שטוב לי או שרע לי, או שאני רוצה לחיות או למות. בניגוד למבוגרים שמצליחים לראות 50 גוונים של אפור.
יש שם מתבגר/ת שזקוקים לי. גם אם הם מגלגלים עיניים, טורקים דלתות ומביעים תסכול.
תמיד יש תחושה שהם חושבים ומאמינים שהם יודעים הכל, חוו כבר את הכל ומבינים מה הכי טוב, אבל מאחורי התגובות שלהם, הם עדיין ילדים. אתם בטח שואלים אותם איך היה להם בבית ספר והם עושים טובה שעונים ונכנסים ישירות לחדר שלהם, אתם מבקשים מהם לבלות איתכם והם טוענים שקבעו כבר עם חבר/ה, אתם בודקים מה שלומם בתוך החדר (שהם היו תקועים בו כבר מעל לחמש שעות) והם שואלים "מתי אתם מתכננים לעזוב את החדר?". אל תתנו לתגובות שלהם להטעות אתכם ובטח שלא לתסכל אתכם,
זיכרו להמשיך לשאול, להמשיך לדפוק על הדלת של החדר, להמשיך לנסות לחבק, להמשיך להזכיר להם כמה אתם אוהבים אותם ובעיקר זיכרו לא לקחת את זה ללב ולמקום אישי.
זה לא יהיה ככה כל הזמן.
זוכרים שהם היו קטנים, וביליתם לילות ללא שינה, עם בכי בלתי פוסק והתקפי כעס מעצבנים וחשבתם שלא תישרדו והאמנתם בכל ליבכם שבטח בהמשך יהיה טוב יותר ובסוף שרדתם?! אז כשאתה הורה לבני נוער הכל נראה גדול יותר, מוגזם ומועצם יותר, וגם את זה אתם תשרדו.
בסוף כל השנים הללו הופכים לזיכרונות מתוקים או פחות מתוקים, אבל לדעתי החלק הכי חשוב בתקופה הזו הוא להיות יחד איתם בטוב, ברע ומה שביניהם.
אז בפעם הבאה שאתם מתקשים עם המתבגר/ת שלך, זכרו את המנטרות האלה למעלה – כי לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה לשנות את דרך המחשבה שלנו כדי לראות את הדברים מנקודת מבט קצת יותר ברורה.
