הם מגיעים אליכם כדי לשתף ולהציג את נקודת המבט שלהם ואתם באופן מיידי מתחילים לשמוע את מה שלא נכון ואת חוסר ההגיון במה שהם אומרים. הצעד הטבעי שלרוב איתו תפעלו הוא להוכיח או לראות להם כמה הם טועים בשילוב ניסיון לתת עצה מהניסיון שלכם- למרות שאתם כבר יודעים שהשיחה הזו מתקדמת לכיוון של תסכול ואכזבה.
כל יום אתם מקווים ומתפללים שהיום יהיה שונה, שהיום הם סוף סוף יקשיבו לכם ויבינו. כשזה לא קורה (מה שקרוב לוודאי יקרה), אתם מתחילים לשכנע את עצמכם שכנראה משהו כן נכנס להם לקופסה ושזה יגיע יום אחד. רגעים כאלה עלולים להרגיש חסרי תקווה, אבל כמו הורים רבי, תמשיכו לפעול באותו "לופ", שוב ושוב.
אני מאמין שלנסות שוב ושוב לפעול באותה דרך מגיע ממקום שנקרא: "נרקסיזם הורי"- המחשבה שההורה יודע טוב יותר מהמתבגר/ת שלו והפחד שאם לא יקשיבו או יעשו מה שאתם אומרים להם, הם כנראה יפגעו או יכשלו.
עכשיו, תשאלו את עצמכם. מה יקרה אם המתבגר/ת שלכם יפתרו את הבעיה בכוחות עצמם ויתעלמו מהעצות שלכם? מה יהיה כל כך נורא אם יפגעו או יכשלו? מה אם המתבגר/ת שלכם יודעים טוב יותר מכם?- זה יכול להיות מתסכל מאוד.
אני מציע שבמקום לתת למתבגרים עצה באותו רגע, תקשיבו להם קודם לכן. תקשיבו טוב, מבלי להגיב ותנסו להבין מאיפה הם פועלים או חושבים. זו דרך הרבה יותר יעילה ומעצימה, להקשיב ואז לחזור אחר המילים שלהם (כדי להבין אם הבנתם אותם נכון). כדי שבני נוער יוכלו לפתור את הבעיות שלהם, זה ממש עוזר להם לשמוע את הרגשות והמחשבות שלהם דרך שיקוף של האחר.
התבוננות של הורים רבים במתבגרים שלהם נאבקים בחוויות חדשות ומורכבות, יכולה להיות מאוד מייגעת וכואבת. תופתעו לגלות שאם נמנעים מנתינת עצות או הרצאות, ורק מקשיבים ומעודדים אותם לשתף, בני נוער יהיו מסוגלים לפתור את הבעיות בעצמם. זה נכון שיש לכם יותר ניסיון חיים, וחוויתם קושי אחד או שניים וברור שלרוב אתם מאמינים שיש לכם את הפתרון לבעיה שלהם, אך אם תתנו להם קצת זמן לעבד את העניינים שלהם, הם יוכלו למצוא את הפתרון הנכון להם.
אם תסתכלו על זה מנקודת מבטם, בני נוער מקבלים הרצאות, מטלות וכללים שהם צריכים לעמוד בהם ובנוסף צריכים לפעול עלפי הסמכות ההורית שבבית. תהיו להם כמצפן שהולך יחד איתם ולא כנגדם.
רק תהיו שם ותקשיבו.
